תאורה סביבתית בימינו

חשיבותה של התאורה והתפקיד שלה בעיצוב של המבנה הארכיטקטוני והסביבה האנושית הולכת ותופסת מקום של כבוד, ובימינו אלה נראה כי אין רשת מלונות או מרכז קניות חשוב באירופה או בארה"ב שנבנה ללא יעוץ של מעצב תאורה מנוסה (Myerson 1996). עם זאת, עדיין רק במקרים יוצאי דופן מתבקש ארכיטקט או מעצב תאורה להתייחס לסביבה בעת תכנון תאורה. ההתייחסות הכללית היא בדרך כלל למבנה עצמו, למעט במקרים בהם הסביבה היא חלק מהפרוייקט או משמשת כלי פרסומי, כך סבור מעצב התאורה Derek Phillips (Phillips 2002). Phillips רואה בסביבה המוארת מרחב המורכב מאלמנטים רבים נוספים, מלבד מבנים, אותם הוא מכנה בשם "החלל שבתווך". חלל זה מורכב לתפיסתו מכל האלמנטים שנמצאים בין המבנים – כבישים, פסלים, מזרקות, פארקים ושטחים פתוחים, והוא המפתח לתכנון של כל אסטרטגיית תאורה עירונית מוצלחת. יתרה מכך, הוא מעלה על נס אסטרטגיות תאורה המשלבות תאורה של בניניים, עם שטחים פתוחים, גשרים ובעיקר מים. כדוגמא מוצלחת הוא מביא את גני טיבולי שבקופנהגן. התאורה העירונית בקופנהגן המכוונת לאגמים, למסעדות ולאולמות הקונצרטים, נבנתה לפני כ- 50 שנה ועדיין משודרגת באופן תדיר, תוך שימוש במיטב הטכנולוגיה הקיימת על מנת להשיג מראה קוהרנטי המתבסס על תמה קבועה.

"החלל שבתווך" עשוי להיות מקור למבוכה או לגאווה וזאת בהתאם לדרך שבו מתכננים אותו, מתוך ראיה כולית של העיר. בשטחים הפתוחים על התאורה להיות בקנה מידה המותאם לבני האנוש, כשהולך הרגל נמצא במרכז. באסטרטגית התאורה בשטחים פתוחים, במקביל לשמירה על הפונקציונליות, יש לשמור גם על תחושת הלילה ועל הרמוניה עם הסביבה. שטחים פתוחים שאינם מזמינים את הציבור לעשות בהם שימוש בשעות הלילה הם שטחים מבוזבזים וכל זמן שרמת הבטיחות הנדרשת מושגת יש לאפשר לבני האדם ליהנות מהסביבה גם בלילה.

מעצבת התאורה  van Santen 2006) van Santen)  מדגישה את ההשפעה של תאורת המבנים, האובייקטים והשטחים הירוקים, על אסתטיקה סביבתית. התאורה יכולה לדעתה לשרת מטרה נוספת והיא ליפות את הסביבה. כדוגמא מביאה van Santen את כיכר "פאלאס רויאל" בברצלונה, אותה היא מתארת באופן הבא: "זו כיכר בעלת מזרקה ועצי דקל שיש בה אווירה של חדר מגורים. אין בה תנועה של כלי רכב, אלא של בני אדם והיכן שיש חיים יש גם אור. התאורה הציבורית משתלבת עם הצבע של קירות הארמון מסביב והמרצפות הבהירות יוצרות תחושה של הארה מלאה באופן שגם מדגיש את ההשפעות שיש לאבן הבהירה מול אבן הארמון הכהה גם ללא שימוש בעוצמה רבה של אור".

שימוש נוסף ומשמעותי לתאורה מצא מעצב התאורה היפני .Kaoru Mende Mende חוזר למקורות של ראשית המאה ה- 20 אז הייתה התאורה חלק מחומר הבנין של המבנה ועיצבה את החלל באמצעות מבנים של אור וחושך. הוא מפרט את העקרונות לתאורה סביבתית כפי שהתפתחו באגודת מתכנני התאורה ביפן (LPA):

• על האור להיות חלק מהארכיטקטורה של העיר – מטרתה של הצהרה זו היא השאיפה להסתיר ולהפחית ככל שניתן את מספרם של גופי התאורה וליצור סביבה דינמית של תאורה.

• על התאורה להיות מתוכננת באופן הנראה טבעי – הכוונה היא שעל מעצב התאורה להבין את המכניזם שבו אנו תופסים אור ולהשתמש בו. תאורה אלגנטית וחלקה היא תוצאה של הבנת הפעולה של הראיה.

• על תכנון תאורה להיות אקולוגי – גישה אקולוגית חיונית לשמירה על הסביבה לרבות חיסכון באנרגיה.

• על האור להיות מושך את החושים – מעבר לאלמנט הפונקציונלי לאור יש את הכוח לפנות ישירות לרוח האנושית ועל מעצב התאורה לתת חופש לכל דוקטרינות העיצוב בחיפוש אחר הניסיון האומנותי של האור.

Mende הציג חמישה סגנונות שונים של תכנון תאורה, שהובילו ושימשו את תקופת השגשוג של יפן המודרנית, כמפורט להלן:

1. תאורה הומגנית בעוצמה גבוהה.

2. תאורה לבנה.

3. תאורה בוהקת.

4. אור המכוונן באופן ישיר ממקומות גבוהים.

5. תאורה בלתי משתנה.

עם זאת, Mende מציין כי באופן אירוני נחשבים היום סוגי תאורה אלה כמזיקים וישנם ספקות רבים באשר לנחיצותה של תאורה חזקה ובאשר לטיבה של תאורה בוהקת. שאלה נוספת היא האם תאורה הומגנית ללא צללים היא אכן תאורה נעימה ונוחה וכיצד ניתן להתרווח במקום שבו האור כולו לבן?  שאלה נוספת העולה בהקשר זה היא תאורה סביבתית של בניינים ורחובות ככלי פרסומי-שיווקי. תאורה זו מתבטאת בין היתר בשימוש באורות צבעוניים ומסכים, גם במקרים בהם הם אינם נדרשים ואינם בעלי חשיבות פונקציונלית. כאשר גורמים פרטיים ובעלי עסקים מאירים קטעי מרחב לצרכיהם הפרטיים ללא כל התחשבות במשמעויות הסביבתיות הכוללות, זאת בעוד המערכת הציבורית ממעטת להגביל או לכוון את התאורה באמצעי תכנון ורגולציה, התוצאה של מציאות זו היא זיהום אור (Phillips 2002).

מתחילת דרכה התאורה מקבלת במכלול הסביבתי תפקיד שהוא מגדיר חלל בשני היבטים מרכזים: ההיבט האסתטי-אתי והיבט התפקודי. בהיבט התפקודי הדבר בא לידי ביטוי בדואליות הפשוטה שבין האור לחושך, שיוצרת את ההבדל בין הקיים לנעלם ובין מקום בטוח ומואר לבין מקום אפל ומסוכן, או לחילופין, בין מקום שבו אתה חשוף לעיני השלטון לבין מקום המאפשר את החשיכה הפרטית של המאה ה- 17. הדואליות ממשיכה עם התפתחות הטכנולוגיה והפיתוח המואץ של תקופתנו, כאשר דרישות בטיחות בכבישים וברחובות מחייבות הארה, ומנגד מתן כבוד לתחושת הלילה ואחריות לסביבה.

הכוח של התאורה להדגיש מונומנטים וליצור מרחבים קוגניטיביים באמצעים פשוטים וזולים, ויחד עם זאת מאד יעילים, מעלה את המתח הקיים בין הפרטי לציבורי ובין האתי לאסתטי. מעצב תאורה המשרת גורם מסחרי פרטי יפעל באמצעים המשרתים את המטרה של האדם אשר שכר את שירותיו ולא בהכרח את האינטרס הציבורי, מה שיכול להביא לתאורה חזקה ושימוש חסר טעם בצבע. מאידך גיסא גם רשויות ציבוריות פועלות במימד האסתטי-אתי תוך הדגשה של אלמנטים בסביבה התואמים את האג'נדה הפוליטית  השלטת. התוצאה בחלק גדול מהמקרים היא תחרות על השליטה במרחב הלילה של העיר באמצעות יצירה של מקורות אור נוספים ופיתוח מואץ שבו התקדמות משמעותה תוספת של עוד, שבמקרה שלנו הוא עוד שכבת תאורה בנוסף לשכבות שכבר קיימות, בעוד הסביבה, ברוב המקרים, זקוקה דווקא להפחתה ולחשיבה סביבתית כוללת, שבה התאורה יוצרת את מערכת ההתמצאות באמצעות הדגשה של צמתים, נקודות ציון, דרכים ויצירת מדרג של אור המגשר בין הקונפליקטים ומונע יצירה של זיהום אור.